לברך אנטומיה מורכבת, הכוללת מלבד עצמות גם רקמות רכות שונות, ביניהן רצועות, שרירים, סחוסים וגידים. כל אחת מהרקמות הללו עשויה להיפגע בדרכים שונות, ולהוביל לכאבים עזים ולמגבלה בתנועת הברך.
נקעים ומתיחות
נקעים ומתיחות סביב מפרק הברך הן פגיעות שונות המתבטאות בנזק חלקי או מלא לרצועות, גידים ושרירי הברך. פגיעות אלו כוללות בין היתר מתיחה או קרע חלקי של גיד או שריר (Strain), ומתיחה או קרע חלקי של רצועה (Sprain). סוג פגיעה נפוץ הוא מתיחה או קרע של הרצועה הצולבת הצידית של הברך (MCL), התומכת בצדו הפנימי של מפרק הברך. פגיעה זו נגרמת בעיקר על רקע של חבלה סיבובית/צידית. לעיתים מדובר בחבלה מבודדת, ולעיתים כחלק מפגיעה יותר מורכבת.
הטיפול בנקעים ומתיחות הוא בעיקר שמרני (לא-ניתוחי) וכולל:
- שימוש בתומך ייעודי למספר שבועות.
- דריכה חלקית להפחתת עומסים על הברך והמבנים התומכים.
- טיפול תרופתי באמצעות נוגדי דלקת ומשככי כאבים.
- התאמת טיפול פיזיותרפיה.
- טיפולים לא-ניתוחיים מתקדמים, הכוללים בין היתר הזרקות של מגוון חומרים.
רק במקרים בהם מדובר בפגיעה משמעותית או כאשר ישנה פגיעה ברצועות נוספות בברך, תישקל אופציה ניתוחית לתיקון ושחזור הרצועות.
קרעים במבנים סמוכי ברך
קרעים נגרמים על פי רוב בשל חבלה או תנועה פתאומית. הקרעים העיקריים של רקמות סביב מפרק הברך הם קרע בגיד הארבע הראשי וקרע בגיד הפיקה.
- קרע בגיד הארבע ראשי – הגיד הארבע-ראשי מהווה המשך ישיר של השריר הארבע-ראשי. קרע בגיד זה מתרחש בעיקר בקרב ספורטאים העוסקים בפעילויות שכרוכות בריצה ו/או קפיצה ובמנגנון של חבלה אקסצנטרית. פציעה זו פוגעת ביכולת יישור הברך וגורמת למגבלה משמעותית בתנועה כתוצאה מכך. סוג הטיפול ייבחר בהתאם לקריטריונים שונים, לרבות סוג הקרע (חלקי או מלא), מאפייני המטופל ורמת הפעילות שלו. קרע חלקי לרוב מטופל באמצעים שמרניים, הכוללים מנוחה ויישור הברך עם כיפוף הדרגתי למשך מספר שבועות. על פי רוב, קרע מלא באדם פעיל מטופל באופן ניתוחי על ידי תיקון ישיר של הגיד ושחזור המנגנון המיישר. במהלך הניתוח תופרים את הגיד, ובמידת הצורך ניתן גם לחזק אותו באמצעות שתל או טכניקות ניתוחיות נוספות המספקות הגנה נוספת.
- קרע בגיד הפיקה – גיד זה מחבר בין פיקת הברך לעצם השוקה (Tibia). גיד זה מהווה חלק ממנגנון היישור והוא קריטי ליישור הברך. ולכן, בדומה לקרע בגיד הארבע ראשי, קרע בגיד הפיקה יכול להוביל לקושי בביצוע פעולות יומיומיות כמו הליכה וירידת מדרגות. פגיעה זו יכולה לקרות הן בקרב ספורטאים והן בקרב מבוגרים לא פעילים, כתוצאה מחבלה. גם במקרה זה, הטיפול הוא בדרך כלל ניתוחי.
- קרע בגיד אכילס – אומנם אינו קשור ישירות לברך, גיד אכילס הוא הגיד העבה והחזק ביותר בגוף האדם ומחבר את שריר התאומים לעקב. קרע בגיד האכילס מתרחש בעיקר במהלך פעילויות הכרוכות בכוח מתפרץ. פגיעה זו מובילה לצליעה ולקושי בתנועה ויכולה להיות מטופלת באופן שמרני או ניתוחי.
- קרע של גידי שריר התאומים – שריר זה הוא בכל שני ראשים (פנימי וחיצוני) היוצאים מעצם הירך בחלקו המקורב, ומתחברים לעקב על ידי התמזגות שלהן ליצירת גיד האכילס. רוב המקרים מערבים רק את אחד הראשים בחלק המקורב לעצם הירך, ולרוב מדובר בקרע חלקי. ברובם המוחלט של המקרים נתחיל בטיפול שמרני ונעקוב אחר הקליניקה של המטופל.
דלקת בגיד הפיקה (Jumper’s Knee)
דלקת בגיד הפיקה
(Jumper’s Knee)
דלקת בגיד הפיקה (המכונה גם ״ברך קופצים״ – Jumper's Knee – Patellar Tendinopathy) היא פגיעה נפוצה בעיקר אצל ספורטאים העוסקים בפעילויות הכרוכות בקפיצות מרובות (כדורעף, כדורסל וכדומה). פציעה זו מתרחשת על רקע של שימוש יתר ועומס חוזר ונשנה על הגיד, המוביל להתפתחות של תהליך דלקתי.
הטיפול בדלקת בגיד הפיקה יכול להתבצע באופן שמרני (לא-ניתוחי) או באמצעות ניתוח:
טיפול שמרני – קירור המקום, מנוחה והימנעות מפעילויות הגורמות לכאב, משככי כאבים, תרגילי פיזיותרפיה לחיזוק השרירים באזור, ביצוע מתיחות ושימוש ברצועה תומכת לפיקה.
טיפולים לא-ניתוחיים מתקדמים – כוללים הזרקות מתקדמות מסוגים שונים במטרה להפחית כאבים ולשפר את תהליך הריפוי וההחלמה. הזריקות ניתנות באופן ישיר לאזור הפגוע.
ניתוח – האופציה הניתוחית תישקל רק לאחר שמוצו כלל אפשרויות הטיפול השמרני. הניתוח לרוב כולל הטריה של החלק הפגוע בגיד, ללא מעורבות של הפיקה.
מחלת אוסגוד-שלטר (Osgood-Schlatter)
מחלת אוסגוד-שלטר
(Osgood-Schlatter)
אוסגוד-שלטר היא דלקת באזור שבו גיד הפיקה מתחבר לעצם השוקה. מחלה זו שכיחה בעיקר בקרב נערים מתבגרים פעילים. היא יכולה להתפתח כתוצאה מעומס מצטבר הגורם למתיחה חוזרת ונשנית של הגיד שגורם לגירוי ולתהליך דלקתי באזור. במקרים חמורים המצב אף יכול להוביל לתלישה חלקית של גבשושית השוק ולצמיחה מוגברת שלה. מחלת אוסגוד-שלטר יכולה להתבטא בדרגות חומרה שונות, כאשר במרבית המקרים היא חולפת בתום תקופת הגדילה, ואילו במקרים אחרים היא עשויה להמשיך גם בחייו הבוגרים של המטופל.
הטיפול העיקרי במחלת אוסגוד-שלטר הוא שמרני וכולל:
- מנוחה והימנעות מפעילות הגורמת לכאב.
- קירור המקום.
- טיפול תרופתי: נוגדי דלקת ומשככי כאבים.
- פיזיותרפיה מותאמת, תרגילי מתיחות ותרגילים לחיזוק השרירים.
רק במקרים בהם הטיפול השמרני אינו עוזר תישקל אופציה ניתוחית. כמו כן, נשקול התערבות כירורגית רק כאשר הנער סיים את תקופת הגדילה.
תסמונת הכאב הפטלופמורלי (Runners Knee) ותסמונת הרצועה האיליוטיביאלית (ITBS-IT Band Syndrome)
תסמונת כאב פטלופמורלי (מכונה ״ברך רצים״ – Runner's Knee), היא תסמונת המאופיינת בכאב שמקורו במפרק בין עצם הפיקה (עצם הברך) ועצם הירך. תסמונת זו נפוצה אצל ספורטאים, אך גם יכולה להופיע בקרב אנשים פחות פעילים. לרוב היא נגרמת כתוצאה מעומס יתר על מפרק הברך, האופייני לפעילויות כמו משחקי כדור, רכיבה על אופניים ופעילויות הכרוכות בקפיצה ובהליכה מרובה. התסמונת יכולה להיגרם מגורמים רבים כגון טראומה, חוסר איזון שרירי, דלקת מפרקים, חולשת שרירים, חוסר איזון שרירי, עומס מצטבר וכד'. התסמונת מתבטאת בעיקר בכאבים בקדמת הברך, אך יכולה להופיע באזורים נוספים בברך.
תסמונת הרצועה האיליוטיביאלית (IT Band) מקושרת לעיתים קרובות לריצה – במיוחד בירידה במורד בסוף הריצה כשהשרירים עייפים. למרות שהיא נפוצה יותר אצל רצים, היא יכולה להיגרם גם על ידי רכיבה על אופניים ואפילו טיולים רגליים אשר מעלים את החיכוך בין הרצועה האיליוטיביאלית לעצם. הרצועה האיליוטיביאלית היא רצועה קשיחה, ארוכה ודקה של רקמת חיבור שנמשכת לאורך הצד החיצוני של הירך. הרצועה מחוברת לשרירי הגלוטוס (ישבן) בחלק העליון ולצד החיצוני של הברך בחלק התחתון.
פציעת מאמץ זו נחשבת כנגרמת על ידי תנועות חוזרות של כיפוף ופשיטה של הברך אשר נפוצות במיוחד אצל רוכבי אופניים ורצים. תנועה חוזרת זו גורמת לחיכוך בין החלק התחתון של עצם הירך לקצה הרצועה, דבר שמוביל לכאב, דלקת, עיבוי של הרצועה ואף נפיחות בצד החיצוני של הברך. יש לציין כי החיכוך יכול גם להיווצר בחלק המקורב של הירך. בניגוד לתסמונת כאב פטלופמורלי, הכאב האופייני הוא בצד החיצוני של הברך.
אומנם מדובר למעשה בתסמונות שונות, אך שתיהן חולקות מאפיינים וטיפול דומים.
הטיפול הראשוני בתסמונת הכאב הפטלופמורלי ותסמונת הרצועה האיליוטיביאלית לרוב יהיה באמצעים שמרניים:
- מנוחה והימנעות מפעילות הגורמת לכאבים.
- קירור האזור.
- חבישה באמצעות תחבושת אלסטית/סד לברך.
- טיפול תרופתי: נוגדי דלקת ומשככי כאבים.
- פיזיותרפיה ותרגילים לחיזוק שרירים ומנגנון יישור, חיזוק שרירי ליבה, מתיחות ל ITB ושיפור טווח התנועה.
כמו כן, ישנה אפשרות לטיפולים לא-ניתוחיים מתקדמים, הכוללים הזרקות שונות הניתנות ישירות באזור הפגוע בברך. טיפולים אלה יכולים לזרז את ההחלמה, להפחית את הכאבים ולשפר את טווח התנועה באופן ניכר.
במקרים שאינם מגיבים לטיפול שמרני קיימות גם אפשרויות ניתוחיות.
